אמא עצמאית

אם מישהו רק היה אומר לי שכל כך קשה להיות אמא.
במיוחד אמא עצמאית.

האמת שגם אם מישהו היה אומר לי,
וסביר מאוד להניח שמישהי אמרה לי ואני לא הקשבתי,
לא הייתי יכולה לדמיין עד כמה זה קשה.

לתכנן שבוע מלא בעבודה ויוזמות
ובסוף למצוא את עצמך חצי שבוע בבית בונה מגדלים,
מתפלאת ומזייפת התלהבות ממדבקות דינוזאורים וקונה עוד מדחום (כי אולי הראשון מזייף בעצמו).
כשהרופאה שואלת אם תרצי אישור מחלה לעבודה ואת עונה שלא באוטומט.
לדאוג לייצר הכנסות גם כשאת לא עובדת,
להשלים משימות אחרי שהוא הולך לישון,
או לבהות בחתונמי בלי יכולת להשלים אף משימה,
(ולשאול את עצמך בסתר, שאם הם לא מסתדרים עם בידוד ביחד, מה הם יעשו כשיצאו לילד שיניים?!)

וכן, גם לבכות והרבה,
במיוחד כשהחברה הכי טובה מתקשרת לספר שהיא הלילה על מטוס,

ואת במקסימום בריצה לחדר הסמוך עם הנורופן (ולהרגיש נורא עם עצמך שלא צווחת משמחה עבורה, כי לגמרי מגיע לה).
ולהבין באמת, עד כמה אנחנו הנשים חונכנו להסתיר, להקטין רגשות.
כאילו יש טאבו סביב אימהות, ומעט מידי אמיצות שמנרמלות את השיח. לא, אנחנו לא מושלמות.
אפילו לא קרוב. ולא, לא תמיד הכל קל וכיף.

אז אם מישהו היה מספר לי כמה זה קשה,
עדיין הייתי בוחרת להיות אמא. ועצמאית.
כי לאמא עצמאית העסק הוא המקום בו אפשר להגשים חלומות. וגם הבית.
ואם באחד מהם קשה, תמיד אפשר לברוח לשני.