גובה ברך

אני כבר מאוהבת ברעיון לעמוד בלב ים ולחתור לבד עם עצמי. עליתי על הסאפ בפוזת חזקה ועצמאית וחשבתי שארשים אותו בכישורים שכבר רכשתי. אבל הים ממש לא היה בגובה קרסול, יותר לכיוון ברך. מהשנייה שנכנסנו למים היה ברור לי שמעולם לא נכנסתי למים כאלה, שזה לא המים פלטה שאני מכירה מגואה.
עומדת, יושבת, עומדת, יושבת, לא רגועה בעליל. נכנסת לים ומצפה שאם הוא אמר שזה ים טוב לסאפ, הים יעמוד ולא יזוז לרגע, אז אמר. עומדת, יציבה ועדיין מתה מפחד.
"ממה את מפחדת?" הוא שאל, קורא אותי מבלי שאמרתי מילה.
בלי להסס עניתי לו, "ליפול למים."
"ואז מה יקרה? אם תפלי למים?" לא עניתי לו בקול רם, אבל ברור לי שזו לא אני שתיפול, רק הביטחון העצמי שאני בונה במשך שנים. נפילה אחת למים ותצא טליה האמיתית, זו שאפשר
לרסק לה את הלב בשניות, אז אני מפחדת. מתה מפחד. מזל שסתמתי את הפה ולא השווצתי חמש דקות קודם שכבר עשיתי שיעורים ושאני אפילו די טובה בזה.
לא עברה דקה והוא אמר, "בואי נרד מהסאפים וניכנס למים, חם לי ממש."
"לא, אין מצב, אני לא אצליח לעלות על הסאפ בחזרה."
"בשבילי?!" הוא חצי שאל, חצי אמר.

נכנסנו למים וחזרנו לסאפ והכל אש, תרתי משמע, הים מרגיש כמו מרק שהרגע סיים להתבשל.
"לפעמים צריך לקפוץ למים מבחירה. אולי זה כל מה שצריך בחיים, במקום להמשיך לפחד, פשוט לבחור ללכת לכיוון הפחד. להיכנס למים, לעלות על המגרש," הוא אמר.
"גם יפה וגם חכם. אהבתי," אמרתי בקריצה.

חותרת, מצליחה, אפילו עושה רוורס על הסאפ. יש כזה פאקינג דבר, רוורס על הסאפ. אבשלום אומר שזה הדבר הראשון שמלמדים כשלומדים חתירה על סאפ. אני לא זוכרת שלימדו אותי את זה בגואה, אבל אני מאמינה לו. לכי תספרי לו שעל רכב עברת טסט חמישי. אז על סאפ, ועוד ברוורס…

מתוך הספר הודו צומת קסטינה, עדי ממוקה