חגיגת הצלחות

היום נסעתי באוטו, נסיעה של בערך שעה וחייכתי. לא שמעתי מוסיקה, לא דיברתי בטלפון, פשוט חייכתי לעצמי.
חייכתי לעצמי כי הבנתי שאני צריכה לחגוג. לשמחתי, יצא לי טוב, כי נסעתי מהעבודה ישירות לחתונה משמחת שרק תרמה לאווירה.

אני, כמו רוב האנשים לא חוגגת מספיק את ההצלחות שלי. 
כשמשהו רע קורה לנו, אנחנו יכולים לשקוע בתוכו שעות, ימים ולפעמים אפילו שנים. בדרך כלל שקורה משהו רע או סתם לא טוב, אנחנו הופכים אותו לפיל. אבל כשמשהו טוב קורה לנו, כשאנחנו משיגים משהו שחלמנו עליו כל כך הרבה זמן, בדרך כלל אנחנו אפילו לא עוצרים לרגע. במקרה הטוב, אנחנו עוצרים שנייה ליד הדבר הטוב שקרה לנו, מסמנים וי וממשיכים הלאה. ואם כבר אנחנו חוגגים, זה בטח אירוע ממש יוצא דופן. אם זה משהו קטן שקרה לנו, אנחנו אוטומטית מגמדים את זה, כאילו זה לא חשוב. זה טבע האדם. או לפחות של רוב בני האדם.

השאלה האם זה ניתן לשינוי?
לדעתי התשובה היא כן. זה ניתן לשינוי. והתשובה לשאלה איך? היא אימון.
אימון עצמי בכל פעם שקורה לנו משהו טוב או רע. כשקורה לנו משהו רע, נדע לעצור ליד זה, להפיק לקחים, לפעמים סתם להתבאס או להיות עצובים ואז לדעת להרים את עצמנו חזרה למעלה. כשקורה לנו משהו טוב-  למה שלא נחגוג את ההישג, את הניצחון ונוקיר תודה, גם לעצמנו וגם למי שעזר לנו להגיע לשם.

היום היו לי לא מעט סיבות לחגוג, קטנות וגדולות. היום הגשמתי חלום. זה לא היה יכול לקרות לבד או שאולי כן,
אבל זה לא ממש משנה. היום עמדתי מול כיתה של סטודנטים והרצתי. טוב, זה נשמע מופרך אפילו לי.
הגעתי לאחת המכללות הנחשבות בארץ, מטעם אחת מהחברות הכי נחשבות בארץ. הראו לי את חדר המרצים,
את הקלסר שלי, בדיקת נוכחות, את הכיתה וכל המסביב. האמת, התרגשתי. אפילו התרגשתי מאוד ועוד יותר התרגשתי לשמוע את התגובות של הסטודנטים בסיום השיעור.

יכול להיות שמבחינתם זה היה עוד שיעור חובה, אבל מבחינתי זה היה השיעור הכי חשוב שיש.
אז היום אני חוגגת. לא רק את המעמד המרגש הזה, אלא את כל הדרך שעברתי כדי להגיע לכאן.
את עמיר, אושיק וחנן, שמות שלכם לא אומרים כלום, אבל מבחינתי אלה מרצים שזכיתי ללמוד אצלם בשנותיי באקדמיה והם אלה שעשו לי חשק להגיע לכיסא שלהם. אני חוגגת עם כל האנשים שגרמו לי לעצור בדרך, אלה שהתעקשו איתי שאחשוב מה אני רוצה להיות באמת ולאן אני רוצה להגיע.
ובמיוחד עם עצמי אני חוגגת ומוקירה, שאולי בתת מודע שלי, כן האמנתי שיש סיכוי כזה, שארבע שנים אחרי שסיימתי את התואר שלי, גם אני אעמוד מול כיתת סטודנטים. אני רק יכולה לקוות שההשפעה שלי עליהם, תהיה לא פחותה ממה שהמרצים שלי השאירו אצלי.

בכל מקרה, אני חוגגת!

חוגגת, כי עבדתי קשה כדי להגיע לכאן.
חוגגת, כי החיים קשים במלא ועד שקורה לנו משהו טוב, אנחנו צריכים להעצים אותו ולא לתת לו לחלוף לידינו.
אני חוגגת פשוט כי יש לי סיבה ויש הרבה אנשים שאין להם סיבות לחגוג.
אז אני ממליצה לכם בחום, לעצור, ליד דברים קטנים וגדולים שקורים לכם ולחגוג הצלחות וניצחונות.

אני אשמח לשמוע על ההצלחות שלכם השבוע ולחגוג אתכם יחד.