אמא עצמאית

על ילדים חולים, עסק שלא יוצא לחופשת מחלה והצורך להישאר גם אמא וגם אישה עם חלומות משלה

אם מישהי הייתה אומרת לי כמה קשה להיות אמא, כנראה שלא הייתי מבינה.

אם היא הייתה מוסיפה כמה קשה להיות אמא עצמאית, כנראה שהייתי מהנהנת בנימוס וממשיכה הלאה.

יש דברים שאי אפשר להסביר לפני שחיים אותם.

למשל לתכנן שבוע עבודה שלם, לסגור משימות, לחשוב על יוזמות, להכין תוכן, לקבוע פגישות ואז לגלות ביום שני בבוקר שכל התוכנית יכולה ללכת לפח כי יש חום.

פתאום את לא בפגישה.

את על השטיח.

בונה מגדלים, מגיבה בהתלהבות קצת מוגזמת למדבקות דינוזאורים וקונה עוד מדחום כי אולי הראשון פשוט לא מדייק.

ובינתיים העסק ממשיך להתקיים.

 

לילד יש חום. לעסק אין

כשאת שכירה וילד חולה, לפחות ברמה התיאורטית יש דבר כזה יום מחלה.

כשאת עצמאית, הרופאה יכולה לשאול אם את צריכה אישור מחלה ואת עונה לא כמעט באוטומט.

כי למי בדיוק תגישי אותו?

הלקוחות עדיין שם.

התשלומים עדיין שם.

המשימות עדיין שם.

וההכנסה של אותו שבוע לא מאוד מתרגשת מהעובדה שלא ישנת בלילה.

אולי זה אחד הדברים שהכי קשה להסביר על עצמאות.

כולם מדברים על החופש.

לעבוד מתי שאת רוצה.
להחליט על הזמן שלך.
להיות הבוסית של עצמך.

וזה נכון.

רק שלפעמים להיות הבוסית של עצמך אומר שגם אין אף אחת מעלייך שתגיד לך לכי הביתה, אני אטפל בזה.

 

גמישות היא מתנה. והיא גם מלכודת קטנה

אני מאוד אוהבת את הגמישות שיש לי כאמא עצמאית.

היא מאפשרת לי להיות שם.

לא לבקש רשות בשביל אסיפת הורים.
לא להסביר למה אני יוצאת מוקדם.
לא לבחור בכל פעם מחדש בין הילד שלי לבין מישהי שמחכה לי במשרד.

אבל לגמישות הזאת יש מחיר.

כי אם אפשר לעבוד בכל שעה, אפשר גם לעבוד בכל שעה.

אחרי שהוא נרדם.

לפני שהוא מתעורר.

בין כביסה לארוחת ערב.

ובימים מסוימים, אפשר גם לשבת בערב מול המחשב, לפתוח אותו, להסתכל עליו ולסגור.

כי פשוט אין יותר כלום לתת.

וזה אולי החלק שאני לומדת לקבל יותר ויותר.

לא כל חלון פנוי צריך להפוך לחלון עבודה.

 

ויש גם משהו שלא מדברים עליו מספיק

לפעמים אני מקנאה.

בחברה שטסה לחו"ל.

במי שיוצאת בערב בלי לחשב שעות שינה.

במישהי שיכולה לקום בבוקר ולחשוב רק על עצמה.

ואז מגיעה מיד אשמה.

כי הרי אני אוהבת להיות אמא.

מאוד.

אבל אהבה לילד לא מוחקת געגוע לחיים שהיו לפניו.

וזה לא הופך אף אחת מאיתנו לאמא פחות טובה.

אנחנו יכולות לאהוב את הילדים שלנו בטירוף ובאותו יום גם לרצות שמישהו ייקח אותם לשלוש שעות ולא ישאל אותנו שום שאלה.

שני הדברים יכולים להיות נכונים.

אולי הגיע הזמן שנפסיק להעמיד פנים שזה אמור להיות קל

אני חושבת שאנחנו עדיין מצפות מאימהות, ובעיקר מעצמנו, להסתדר יפה.

להיות נוכחות בבית.
להצליח בעסק.
לענות ללקוחות.
להכין אוכל.
להישאר סבלניות.
לשמור על זוגיות.
להיראות כאילו הכול בסדר.

ואם אפשר, גם לצמוח ברבעון השלישי.

אין שום סיבה שזה יהיה קל.

אלה שני עולמות תובעניים מאוד שחיים יחד.

העסק רוצה לגדול.

הילד רוצה אותך עכשיו.

ובאמצע נמצאת את.

לא רק אמא ולא רק בעלת עסק.

אישה שגם רוצה להגשים משהו שהוא שלה.

ובגלל זה אני עדיין בוחרת בשניהם

אם הייתי יודעת מראש כמה זה קשה, הייתי בוחרת שוב להיות אמא.

והייתי בוחרת שוב להיות עצמאית.

לא כי מצאתי את השיטה המושלמת לשלב בין השניים.

לא מצאתי.

אלא כי לצד הקושי, העסק הוא גם המקום שבו אני זוכרת מי אני מעבר לאימהות.

יש שם רעיונות שלי.

יצירה שלי.

חלומות שלי.

אנשים שאני עוזרת להם.

משהו שאני בונה בעולם ושייך לי.

והבית נותן לי משהו שהעסק לעולם לא יוכל לתת.

אולי הסוד הוא בכלל לא למצוא איזון מושלם.

אולי הוא להסכים לכך שיהיו שבועות שבהם העסק יקבל יותר ממני, ושבועות שבהם הוא יצטרך לחכות.

ימים שבהם אני ארגיש מנכ"לית.

ימים שבהם אני בעיקר מחפשת את הנורופן.

ושניהם חלק מהחיים שבחרתי.

כי לאמא עצמאית יש לפעמים שני מקומות לברוח אליהם.

וכשקשה באחד מהם, לפחות מדי פעם, אפשר למצוא את עצמך מחדש בשני.