חוזרים מאוהבים מהודו

כולם נוסעים עד הודו וחוזרים מאוהבים. מדברים על איזה קסם שקרה להם, משהו שהם לא יודעים להסביר במילים. משהו אחר, קצב אחר. ואני פה כבר תקופה ואני יודעת על מה הם מדברים, אבל נשבעתי שלא אהיה מאותם סטלנים שחוזרים לארץ ואומרים שהודו מדהימה ורק מי שהיה שם יבין. אני רוצה שאנשים יבינו כשאספר להם, שידעו מה כל כך מיוחד בה ויבואו גם. אתה תבוא? בדוק שלא…

צחינו תקשיב, אפילו פיצחתי את הריח פה. זה שילוב משונה של שתן ועובש. הקצב, הוא כאילו נחתת במאדים, והכל זז בהילוך איטי. אתה הולך לאכול ארוחת בוקר עוד לפני שאתה רעב. ארוחת צהריים עוד לפני שאתה רעב. כי הכל פה לוקח שעות. אתה בא רעב ממאנצ' אחד ועד שאתה מסיים אתה כבר רעב ממאנצ' אחר. יש להודים את כל הזמן שבעולם, כלום לא בוער.

בגואה לא היה אינטרנט בגסטהאוס. הבעלים אמר שיזמין טכנאי אבל שייקח לו יומיים שלושה להגיע. בקיצור כשאני אעזוב הוא יגיע. אחי, כל מי שראה את הכבלים ואת חוטי החשמל שעוברים ברחובות הודו יודע שאלף, בכלל לא ברור איך האינטרנט עובד כאן, ובית, ייקח לטכנאי יומיים רק להבין איזה כבל שייך לגסטהאוס. אז בטח תהיה גאה בי, ניגשתי בעצמי לקופסה שבה נמצא הראוטר ופשוט אתחלתי אותו. מה שנקרא בארץ, תכבי תדליקי וזה כנראה יעבוד. וזה עבד. לא עברו עשר דקות ובעל הגסטהאוס בא אליי מחויך מאוזן לאוזן ואומר לי, הטכנאי הקדים כי הסברתי לו שזה דחוף, בא, סידר, והכל עובד. זה הקסם של הודו. הכל טוב, הכל רגוע, הכל באמת אפשרי. סאב קוץ' מילגה זו לא סתם סיסמה כאן. בשבילנו הישראלים הכל אפשרי בהודו. אפשרי באמת.

אפשרי כי אנחנו עשירים פה, כי למרות הרעש הפסיכי ומאות הצפירות בדקה אנחנו מצליחים לשמוע את השקט. אנחנו מתווכחים על שקל כמו על אלף ונהנים מכל דקה.
אנחנו מרחמים, מבינים שיש כאן אנשים שמר גורלי והעולם אכזר זה הסיפור האמיתי שלהם והם לא סתם מתמסכנים.
אפשרי לקנות סמים מהסבתא בת השמונים שמוכרת אננסים בסוף השביל. אפשרי לקנות אננס בשלושה שקלים. הכל פה אפשרי, כי משהו בחריף, בשקט או אולי בעובש שמטשטש את המחשבה או בסמים, גורם ללב שלנו להיפתח ולאהוב את הודו.
ובתמורה הודו נותנת לך שקט, אפשרות לנקות ולהדביק את כל מה ששבור. והיא עושה את זה בחינניות. לא מנסה לתקן אותך, לא מתווכחת איתך. זה מרגיש כאילו היא פשוט מסוגלת להכיל אותנו, אותי. כאילו היא ראתה כבר דברים גרועים יותר וכבר יש לה את המרשם שאתה צריך. ולמרות שהיא לא הכי מתקדמת, לא הכי חכמה, יש לה מקום בשבילך והיא תשלח
אותך חזרה רק כשתרצה ללכת, רק כשכל החלקים ישבו במקום. עד אז היא תאכיל אותך אורז, דאל ועוד קצת אורז. זה טוב לכאבי בטן שהיא בעצמה יצרה.

מתוך הספר הודו צומת קסטינה, עדי ממוקה