לרקוד בגשם

בערב פאולו ביקש שאלבש משהו נוח כי אנחנו צריכים ללכת. לבשתי חצאית אדומה שקניתי בסאו פאולו וגופייה לבנה צמודה. את השיער פיזרתי ושמתי על עצמי את השרשרת אסאי שלי.

כשיצאנו, כל העיר הייתה כבר בחוץ, צבעונית ושמחה מאי פעם. שאלתי אותו מה התוכניות שלנו. הוא רק אמר שזאת הפתעה. הגענו למקום די שומם, עם כיסאות ושולחנות מפלסטיק וקפיריניות בשלושה ריאל.

אחרי קפיריניה אחת ובערך שעה, המקום היה מלא אנשים עד אפס מקום ולהקה ברזילאית עלתה להופיע. פאולו הסביר שמדובר באחת מלהקות הסמבה הכי טובות בברזיל. בהתחלה לא היה לי כוח לרקוד, אבל אחרי הקפיריניה השנייה, וכשכל האנשים התחילו לרקוד, קמנו גם אנחנו. פאולו רקד לידי, משאיר לי מרחב לנשימה אבל דואג שאף תימהוני לא יתקרב אלי. לא נוגע בי, אבל די קרוב. הברזילאים, ובעיקר הברזילאיות, יודעים לזוז! האופן שבו הם מזיזים כל חלק בגוף בנפרד הוא יוצא דופן. הייתי מתה להזיז את התחת שלי כמו הנשים פה, פשוט קנאה. חצי מהזמן אני רוקדת ובחצי השני מנסה לחקות את הדרך שבה הן מזיזות את הגוף שלהן.

פתאום, בטמפרטורה של שלושים ומשהו מעלות! התחיל לרדת גשם מציף רחובות. בהתחלה ניסינו להסתתר מהגשם, אבל לא נשאר מקום מתחת לסככה הדולפת. פאולו נצמד אלי מאחור, חיבק אותי והציע שנלך לרקוד. הסתכלתי עליו כאילו השתגע והצבעתי על הגשם. הוא חיבק אותי ואמר שיש אִמרה בפורטוגזית שאמא שלו תמיד אומרת: אנחנו לא עשויים מסוכר. חייכתי. אמא שלי אומרת את אותה האמרה, בעברית.
יצאנו לרקוד בגשם.

אף פעם לא חשבתי שארקוד סמבה בגשם בעיצומו של קרנבל בברזיל עם בחור מהמם שהכרתי עשרים שעות וקצת במצטבר. הקתולים היו אומרים שזה נשמע לקוח מאיזו סצנה הוליוודית. המוזיקה הייתה שמחה, קצב מטורף, פאולו הוריד את ההוויאנס ואני את הסנדלים התנכיות ורקדנו יחפים על הרצפה הרטובה. נצמדנו זה לזו, ספוגים במים, ופאולו הוביל אותנו לפי קצב המוזיקה.

הסתכלתי עליו וכל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא כמה אני מאושרת, כמה אני בת מזל. הבנתי כמה אני רוצה את הבחור הזה. הוא חייך חיוך מושלם, התקרב אלי ונישק אותי. נשיקה עדינה, רטובה, מלאה בגשם ובזיעה, והנשיקה הלכה ונעשתה לוהטת יותר ויותר ככל שהנגנים הגבירו את קצב המוזיקה. הלב שלי פעם בקצב התופים ויכולתי להרגיש גם את הלב שלו.

מתוך הספר ג'ויה- עדי ממוקה