בין כדורגל לעסקים

חמישה דברים שאימון כדורגל הזכיר לי על עבודת צוות, מנהיגות, אומץ והצלחה בעסקים

אתמול הייתי באימון מרתק. אימון כדורגל.

תמיד היה לי חלום קטן כזה, כנראה די בסתר, להיות באימון כדורגל ולכתוב אחר כך שהייתי באימון. אבל לא באימון אישי ולא באימון עסקי.

כדורגל.

אחי המוכשר הבטיח לי שמדובר באימון של בני משפחה מול ילדים, אז ויתרתי על שעת הכושר שלי, לבשתי טייץ ונעלי ספורט והגעתי מוכנה.

בסוף השאירו אותי על הספסל.

אבל נראה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שהייתי באימון שבו לא לימדתי אלא למדתי.

והמסקנה הייתה אותה מסקנה שאני מגיעה אליה שוב ושוב.

כדורגל הוא דרך מצוינת ללמוד מה נכון לנו בעסקים ובחיים בכלל.

יש בעולם הספורט ערכים שלא מלמדים בשום בית ספר. ובטח לא בכל קורס לניהול או עסקים.

תרים את הראש לפס

זה המשפט שהמאמן צעק שוב ושוב.

ילד מקבל כדור, מתחיל לרוץ, עובר אחד, עוד אחד, ולרגע כנראה בטוח שהוא רונאלדו.

ואז מגיעה הצעקה.

תרים את הראש לפס.

וזה אולי אחד השיעורים הכי טובים שאפשר לקחת מעולם הכדורגל לעולם העסקי.

את יכולה להיות סוליסטית מעולה. לעבוד מהר, להיות יצירתית, לקחת אחריות ולעשות כמעט הכול לבד.

אבל בסוף, אם את לא יודעת לשתף פעולה, למסור, לבקש עזרה או לתת למישהי אחרת לקחת את הכדור, הסיכוי שלך להתקדם קטן.

מתי בפעם האחרונה עצרנו בעסק שלנו והרמנו את הראש לפס?

מתי בדקנו אם מישהי אחרת יכולה לעזור לנו?

עבודת צוות בעסקים היא לא חולשה.

לפעמים זאת פשוט הדרך הכי מהירה להגיע לשער.

 

דוגמה אישית לפני הכול

בשלב מסוים המאמן ביקש מאחי להדגים תרגיל.

תרגיל שגם בעוד עשר שנים אני כנראה לא אדע לעשות והייתה בזה תזכורת חשובה.

אם את רוצה להוביל, את לא חייבת להיות הכי גדולה, הכי מוכשרת או הכי טובה.

אבל את כן צריכה להראות דרך. להיות דוגמה אישית.

לא רק לדבר על איך נכון לפעול, אלא לעשות את זה בעצמך.

אם אני רוצה שהצוות שלי ייקח אחריות, אני צריכה לקחת אחריות.

אם אני רוצה אומץ, אני צריכה להראות אומץ.

אם אני רוצה יצירתיות, פתיחות או שירות טוב יותר, אני צריכה לחיות את זה לפני שאני מבקשת את זה מאחרים.

בעיניי זאת מנהיגות.

להיות בדיוק כמו שהיית רוצה שהעולם סביבך ייראה.

 

מכל הלב

ילדים בכיתה א בעטו לשער. המאמן עמד כשוער.

ברור שהוא היה יכול לעצור את רוב הכדורים בלי להזיז כמעט שום חלק בגוף.

אבל הוא לא עשה את זה.

על כל בעיטה הוא קפץ.

נפל.

התאמץ.

כאילו מדובר בגמר ליגת האלופות וזה היה מקסים.

לא בגלל התיאטרליות, אלא בגלל הכבוד. היה ברור שהוא שם באמת.

וזה הזכיר לי שגם בעסק אפשר ללמוד עוד קורס, לעשות עוד תואר, להחזיק עוד תעודה ולהכיר עוד שיטה.

אבל אם את לא באמת בתוך הדבר שאת עושה, רואים את זה.

לקוחות מזהים זיוף ממרחק.

עובדים מזהים.

אנשים מזהים.

לעשות משהו מכל הלב אולי נשמע קצת כמו קלישאה, עד שרואים מישהו עושה את זה.

 

ילדים מוכנים לשחק גם כשהם יכולים להפסיד

בספורט יש דבר נורא פשוט.

יש סיכוי לנצח ויש סיכוי להפסיד.

ועדיין ילדים עולים למגרש. משחקים, בועטים, מנסים.

וככל שאנחנו מתבגרות, נדמה שאנחנו פחות ופחות מוכנות לזה.

אנחנו רוצות להיות בטוחות שהמכרז שלנו לפני שניגש.

רוצות לדעת שהמוצר ימכור לפני שנוציא אותו.

רוצות להיות בטוחות שהלקוח יגיד כן לפני שנציע. רוצות ודאות.

אבל בעסקים אין באמת ודאות.

לפעמים צריך לעלות למגרש גם כשיש סיכוי שנפסיד.

אולי אפילו במיוחד אז.

יש משהו בילדים שמזכיר לנו שאומץ הוא לא לדעת שנצליח.

אומץ הוא להסכים לשחק גם כשאנחנו לא יודעות.

ואם כבר בעטת, תבעט

יש רגע במשחק שבו הכדור אצלך. השער מולך.

ועכשיו צריך לבעוט.

לא לחשוב על הקהל. לא על המאמן. לא על שאר השחקנים.

לא על הבעיטה שהחמצת קודם.

לכוון ולתת.

בעסקים יש המון רעשי רקע.

מה אחרים עושים.

מה יגידו.

אולי זה מוקדם מדי.

אולי לא הכנתי מספיק.

אולי צריך עוד לבדוק.

אבל יש רגע שבו עוד מחשבה לא תשפר את הבעיטה.

צריך לקחת אחריות ולעשות.

 

אז מה כדורגל מלמד אותנו על עסקים

יותר ממה שנדמה.

שעבודת צוות חשובה יותר מהצורך להוכיח שאנחנו יכולות לבד.

שמנהיגות מתחילה בדוגמה אישית.

שאנשים מזהים מיד אם אנחנו באמת בתוך הדבר.

שאומץ לא אומר לדעת שננצח.

ושאם כבר הגענו לרגע שבו הכדור אצלנו, לפעמים פשוט צריך לבעוט.

מקווה שיזמינו אותי שוב.

אולי בפעם הבאה אפילו יתנו לי לעלות למגרש.

עד אז אני אמשיך לעשות את זה במקום שבו אני כן משחקת כל יום.

בעסק שלי.