לפני שנים קראתי טור של יאיר לפיד לקראת פסח, ומאז הוא נשאר איתי.
לא בגלל פסח דווקא, אלא בגלל משפט אחד פשוט: רוב האנשים, רוב הזמן, לא יוצאים ממצרים.
הטקסט הזה גרם לי לחשוב על כל המצרים הקטנות שאנחנו בונות לעצמנו בחיים ובעסק.
הנה הטקסט:
הגדת לבנך ביום ההוא- יאיר לפיד
מדוע דווקא הסיפור הזה מחזיק מעמד?
מפני שרוב האנשים, רוב הזמן, אינם יוצאים ממצרים.
אנחנו נוטים להתעלם מן העובדה שרוב רובה של ההיסטוריה מורכב דווקא מאנשים כאלה- שאינם עושים דבר.
ההיסטוריה שאנחנו קוראים ומכירים היא זו של אלה שעשו משהו, שהחליטו לחרוג מן המסגרת, שהתגברו על הפחד הטבעי משינויים. ההיסטוריה שאינה נכתבת לעולם היא זו של רוב בני האדם.
אלה שיושבים בשקט ומקווים שזה יעבור. אלה שמשוכנעים שזה גדול עליהם.
אלה שאומרים לילדיהם "אין מה לעשות מתוק, ככה זה".
אנחנו יושבים סביב השולחן הערוך ומספרים שוב את הסיפור. הוא לא השתנה בהרבה משנה שעברה, או מזו שלפניה, ובכל זאת אנחנו ממשיכים לספר אותו והוא תמיד עובר מחדש.
למה?
מפני שכמו כל הסיפורים הטובים באמת גם הסיפור הזה הוא בעצם משל.
הוא אומר לנו משהו על עצמנו כאן ועכשיו, והוא ממשיך להיות רלוונטי מפני שתמיד יש איזו מצרים שצריך שהגיע הזמן לצאת ממנה. מצרים של העבודה מתשע עד חמש, מצרים של מחיר הקוטג', מצרים של הסכסוך הישראלי- פלסטיני,
מצרים של היחסים עם בני הזוג, מצרים של כל מה שרע בחיינו, שאנחנו לא מסוגלים להיחלץ מנו, שנדמה לנו שאין איך לשנותו.
והסיבה האמיתית לכך שבכל דור ודור צריך אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, היא שבדרך כלל הוא לא רואה.
מצרים שלו גדולה מידי, בלתי נתפסת מדי. לכל אחד מאיתנו יש מצרים משלו, רק שאנחנו מעדיפים להעמיד פנים שהיא אינה קיימת, או שהמצב אינו נורא כל כך.
נכון שההצלפות קצת כואבות, אנחנו אומרים בקול חלש, אבל בואו נזכור שיש פה גם את סיר הבשר, ועוד מעט נעשה ממנו קציצות לחג. ועל זה בדיוק אומר לנו הכתוב בחייך, על מי אתה עובד? והגדת לבנך והגדת לעצמך שמדי פעם צריך לעצור, להסתכל על הכל, לבדוק שלא התרגלת לרע, שאתה לא נכנע למציאות אלא מנהל אותה, שאינך מושך בכתפיך ומרכין ראשך.
אתה צריך לבדוק את עצמך מפני שרוב הסיכויים שאתה כזה, או לפחות בקבוצת סיכון להיות כזה.
כי רוב האנשים, כשרע להם, מעדיפים לשכנע את עצמם שה לא נורא כל כך במקום לעשות משהו בעניין.
מה שהם שוכחים או מדחיקים, הוא שאפילו אם יצאת ממצרים זה עדיין לא אומר שאינך חי ביית עבדים של שנאה ופחד.
אתם מסוגלים הרי להסתגל לכל, אמר לנו אבינו שבשמיים דרך שליחו כבד הפה וכבד הלשון, כולל מה שהורס את חייכם:
לממשלות רעות, למלחמות שאינן מסתיימות, למערכת שדופקת אתכם, לזה שמחירי החשמל שוב עלו מפני שרכב פרעה ופרשיו חיבלו בצינור הגז. ודווקא בגלל שאתם יכולים להידחק לכל קופסה כמו נערת גומי, אתם צריכים להיזהר מזה.
זהו חג החירות. להבדיל מחופש, שהוא עניין חיצוני, חירות היא פנימית. היא הדבר שקורה לך שאתה מתייצב מול המציאות מבלי למצמץ, ואומר לעצמך שהגיע הזמן לשנות אותה.
חירות היא הרגע שבו אדם מצליח להזכיר לעצמו שהחיים שלו אינם כלא. אם הם לא מוצאים חן בעיניו, מותר לו לקום ולשנות אותם. "ויהי, בעצם היום הזה: הוציא יהוה את בני ישראל, מארץ מצריים על צבאתם".
"בעצם היום הזה", כלומר גם עכשיו, גם היום ובכל יום.
(יאיר לפיד, מתוך הטור השבועי ב-7 ימים, הגדת לבנך, 30.03.2012)
רוב האנשים, רוב הזמן, לא יוצאים ממצרים, לא כי הם לא יודעים שרע להם.
אלא כי בני אדם הם יצורים עם כישרון די מדהים להתרגל.
אנחנו מתרגלות לעבודה שכבר מזמן לא טובה לנו, לעסק שאנחנו מנהלות בצורה שכבר לא מתאימה לנו.
ללקוחה שאנחנו מתכווצות בכל פעם שהשם שלה מופיע בטלפון.
למחיר שאנחנו יודעות שהוא נמוך מדי.
למערכת יחסים שלא עושה לנו טוב.
למצב שאנחנו כבר שנתיים אומרות שעוד מעט נשנה.
בהתחלה משהו מפריע.
אחר כך הוא מעצבן.
אחר כך מתרגלים.
ובסוף כבר נדמה שככה זה.
וזו אולי מצרים האמיתית.
יש משפט בטור ההוא שנשאר איתי, לכל אחד מאיתנו יש מצרים משלו.
אני חושבת שהחלק המעניין הוא שלא תמיד המצרים שלנו נראית כמו מקום נורא.
לפעמים היא אפילו די נוחה. יש משכורת, יש לקוחות, יש שגרה.
יש ספה שכבר קיבלה את הצורה שלנו.
אנחנו לא קמות בבוקר ואומרות לעצמנו איזה אסון. אנחנו פשוט יודעות שמשהו כבר לא מדויק.
ושם פחד משינוי נהיה מתוחכם.
כי הרבה יותר קל לעשות שינוי כשאי אפשר לסבול יותר.
הרבה יותר קשה לעשות אותו כשאפשר להסתדר.
אחת הסיבות שאנחנו נשארות במקומות שכבר לא מתאימים לנו היא שאנחנו רוצות ודאות לפני שנזוז.
שנדע שהעסק החדש יצליח.
שהמחיר החדש יתקבל.
שהלקוח הבא יגיע.
שהתפקיד החדש יהיה טוב יותר.
שההחלטה תהיה נכונה.
רצוי גם מסמך חתום מהיקום עם אחריות לשנתיים.
אבל כמעט אף שינוי משמעותי לא מגיע עם דבר כזה.
יש שלב שבו אנחנו יודעות מספיק כדי להבין שהמקום הנוכחי כבר לא מתאים לנו, אבל עדיין לא יודעות בדיוק מה מחכה בצד השני.
וזה השלב שבו הרבה אנשים מסתובבים וחוזרים למצרים.
לא כי מצרים טובה.
כי היא מוכרת.
בטור לפיד כותב על ההבדל בין חופש לחירות וזה הבדל שאני מאוד אוהבת.
חופש הוא מצב חיצוני, חירות היא משהו אחר.
חירות היא היכולת להסתכל על המציאות שלנו ולהבין שאנחנו לא חייבות לקבל אותה רק מפני שהיא קיימת כרגע.
וזה נכון גם בעסק.
אם אני עובדת בצורה ששוחקת אותי, אני יכולה לשנות אותה.
אם אני מוכרת שירות שכבר לא מעניין אותי, אני יכולה להפסיק.
אם בניתי עסק שמתאים לעדי של לפני שבע שנים אבל לא לעדי של היום, מותר לי לבנות אותו מחדש.
גם אם הוא עובד.
גם אם אחרים לא מבינים.
גם אם פעם זה היה בדיוק מה שרציתי.
אולי אחד הדברים הכי משחררים שאפשר להבין הוא שאנחנו לא חייבות להישאר נאמנות להחלטות שקיבלנו כשהיינו אנשים אחרים.
לא תמיד צריך דרמה גדולה.
לפעמים מספיק לשים לב לכמה סימנים.
אם את אומרת שוב ושוב זה מה יש.
אם את מוצאת את עצמך מסבירה למה אי אפשר לשנות משהו הרבה יותר ממה שאת בודקת איך כן.
אם את יודעת כבר הרבה זמן שמשהו לא מתאים לך אבל מחכה לרגע המושלם.
אם את משקיעה יותר אנרגיה בלשרוד מצב מאשר בלשנות אותו.
יכול להיות שלא חסרה לך מוטיבציה.
יכול להיות שפשוט התרגלת.
ואז השאלה היא לא האם את מסוגלת לעשות מהפכה מחר בבוקר.
השאלה הרבה יותר קטנה.
מה הצעד הראשון שמוכיח לי שאני כבר לא מקבלת את המצב כמובן מאליו?
שיחת טלפון.
שינוי מחיר.
בקשת עזרה.
הגשת מועמדות.
ביטול שירות.
פגישה.
החלטה.
לפעמים יציאת מצרים מתחילה מצעד קטן מאוד.
אנחנו אוהבות סיפורים עם ים שנחצה לשניים.
זה יותר קולנועי.
אבל רוב השינויים בחיים לא נראים ככה.
הם לרוב החלטה של רגע אחד מזוקק.
כי אולי חג החירות הוא לא רק סיפור על עם שיצא מעבדות.
אולי הוא תזכורת שנתית לבדוק איפה התרגלנו למשהו שאנחנו כבר לא צריכות להתרגל אליו.
ומה המצרים שאנחנו מוכנות להשאיר מאחור השנה.
052-620-8810
או השאירו פרטים ונחזור אליכם
