מסוגלות עצמית: יודעת ולא עושה

למה לפעמים אנחנו יודעות בדיוק מה אנחנו רוצות ובכל זאת עוצרות את עצמנו עוד לפני שניסינו

יש דברים שאנחנו יודעות. לא בערך.
לא אולי.
יודעות.

אני יודעת שאני צריכה להגיש את המכרז הזה.
אני יודעת שאני רוצה לדבר עם הבחור הזה.
אני יודעת שהגיע הזמן להעלות מחיר.
אני יודעת שאני צריכה לשלוח את ההצעה.
אני יודעת שהסדנה שלי טובה.

ובכל זאת לא עושה.

ופה קל מאוד לקרוא לזה דחיינות.

או חוסר ביטחון.
או פחד.
או אני פשוט צריכה להפסיק לחשוב ולהתחיל לעשות.

אבל לפעמים הבעיה היא בכלל אחרת.

לפעמים אני יודעת מה לעשות, אני אפילו רוצה לעשות את זה, אבל עמוק בפנים אני לא באמת מאמינה שאוכל להתמודד עם מה שיקרה אם אנסה.

וזה כבר קשור למסוגלות עצמית.

מסוגלות עצמית היא לא רק – אני מאמינה בעצמי.

מסוגלות עצמית היא התחושה שלי שאני יכולה להתמודד עם משימה מסוימת ולהצליח לפעול בתוכה.

לא באופן כללי.

אני יכולה להרגיש מאוד מסוגלת כאמא, כמנחה או כמנהלת ובאותו זמן להרגיש אפס מסוגלות כשצריך להגיש הצעה גדולה, לעמוד מול קהל חדש או ליזום קשר שמאוד חשוב לי.

וזה בדיוק מה שהופך את הנושא הזה לכל כך מעניין.

כי הרבה פעמים הידע כבר קיים. הכישורים כבר קיימים. לפעמים אפילו הניסיון כבר קיים.

מה שחסר הוא התחושה הפנימית של, אני יכולה לעשות את זה. ואני יכולה גם להתמודד עם התוצאה.

נניח שאני ממש רוצה לדבר עם מישהו.

אני יודעת שאני יכולה לשלוח הודעה.
אני יודעת מה הייתי רוצה להגיד.
אף אחד גם לא לקח לי את הטלפון.

אבל אז מתחיל הסרט.

ומה אם הוא לא ירצה?
ומה הוא יחשוב עליי?
ואולי יצאתי נואשת?
ואולי אני בכלל מדמיינת שיש פה משהו?

פתאום הבעיה היא כבר לא לשלוח הודעה.

הבעיה היא האם אני מאמינה שאוכל לשאת תשובה שאני לא רוצה לקבל.

אותו דבר קורה בעסק.

יש מכרז שממש מתאים לי.

הניסיון שלי מתאים.
הידע שלי מתאים.
אפילו אנשים אחרים אומרים, לי לכי על זה.

אבל בראש רץ משפט אחר, מי אמר שיבחרו דווקא בי?

ואם אני לא מגישה, לא קיבלתי “לא”.

מצד שני, גם לא נתתי לעצמי סיכוי לקבל “כן”.

לפעמים אנחנו לא נכשלות. אנחנו פשוט לא נכנסות למשחק, וזה אחד הדברים הכי מבאסים במסוגלות נמוכה. כי מבחוץ זה יכול להיראות כאילו לא רצינו מספיק.

אבל לפעמים רצינו מאוד. פשוט לא האמנו מספיק שאנחנו יכולות.

ואז אנחנו לא מגישות.
לא מתקשרות.
לא מבקשות.
לא מעלות מחיר.
לא מציעות את עצמנו להרצאה.
לא שולחות את הרעיון.

אולי לימדו אותנו להיות זהירות מדי

רשמה סאוג'אני, מייסדת Girls Who Code, הפכה את הרעיון הזה למפורסם בהרצאת TED שלה: Teach girls bravery, not perfection ללמד בנות אומץ, לא שלמות.

הטענה שלה היא שבנות מקבלות לעיתים קרובות מסרים שמעודדים זהירות, דיוק והימנעות מטעויות, בעוד שבנים מקבלים יותר לגיטימציה להתנסות, להסתכן ולהיכשל.

בנים קיבלו יותר עידוד לקחת סיכונים, בעוד שבנות קיבלו יותר אזהרות סביב סכנה ופגיעוּת. חלק מההבדלים האלה נצפו כבר בגילים צעירים.

אבל הרעיון שסאוג'אני מעלה עדיין שווה מחשבה.

אם למדתי מגיל צעיר שכדאי להיות בטוחה לפני שאני פועלת,
שעדיף לא לטעות,
שצריך להיות מוכנה, זה יכול להגיע איתי גם לבגרות.

למכרז.
להצעת המחיר.
להרצאה הגדולה.
לשיחת הטלפון.
למערכת היחסים.

אז איך מחזקים מסוגלות עצמית?

לא דרך עוד נאום של תאמיני בעצמך, את יכולה, YES WE CAN…

זה בדרך כלל לא מספיק.

מסוגלות נבנית מהוכחות. מניסיון.
מצעדים קטנים.
מהצלחות קודמות.
מהיכולת להסתכל אחורה ולראות שכבר עשיתי דברים שפעם הפחידו אותי.

לפעמים אני צריכה לשאול את עצמי,

איפה כבר עשיתי משהו דומה?
איזה משאב כבר יש לי?
מה הצעד הכי קטן שאני כן מוכנה לעשות?
מה יקרה אם אקבל לא והאם אני באמת לא אוכל להתמודד איתו?

כי המטרה היא לא להבטיח לעצמי שאצליח.

המטרה היא להרגיש שאני מסוגלת לנסות.

וזה הבדל עצום.

לא תמיד צריך יותר ידע. לפעמים צריך יותר הוכחות.

יותר חוויות של עשיתי למרות שפחדתי.
יותר הזדמנויות לזהות את מה שכבר קיים בי.

וכאן כלים מקצועיים יכולים לעשות עבודה משמעותית, באימון, בייעוץ, בטיפול או בהנחיית קבוצה.

לא כדי להגיד למישהי מה לעשות. כדי לעזור לה לראות שהיא כבר מחזיקה ביותר יכולת ממה שהיא חושבת.

אם את עובדת עם נשים שיודעות הרבה, מבינות הרבה, אבל עדיין מתקשות להפוך הבנה לפעולה

BE MORE  נבנה בדיוק סביב המקום הזה: כלים לפיתוח מסוגלות, זיהוי משאבים וחיבור בין אני יודעת לאני יכולה.

ל־BE MORE לחצי כאן←